"שלום סיון, שמי רותם יונה, רציתי לכתוב לך משהו על משל כוס הקפה שפרסמת, על מה ש'נשפך' מהאדם כשהוא נתקל בחייו בקושי או טרגדיה.
הסברת שזה תלוי במה שמילאנו בו את עצמנו קודם, כמו כוס קפה שנשפך ממנה קפה. אם מילאנו את עצמנו באמונה ובמחשבה טובה – זה מה שייצא החוצה בעת משבר.
הבנתי אותך, ראיתי את הכוונה הטובה, ובכל זאת רציתי לשתף במחשבות שלי:
במיוחד בימים כאלה, המשל הזה יכול קצת לכווץ אותנו עוד יותר.
יש במקורות שלנו משפט כל כך חשוב: 'אין אדם נתפס בשעת צערו'.או-הו, כמה צער אנחנו חווים. תהומות עמוקים, גלים גדולים שחוזרים ומכים בנו בוקר-בוקר. כבר מעל חודשיים של כאב ועצב ועיניים פעורות בתדהמה.
וייתכן שיש בינינו אנשים, ואני ביניהם, שלצד האמונה, הטוב, החוכמה, החסד והאהבה שדאגנו להקיף בהם את עצמנו ולהחדיר לנשמתנו – קשה לנו.
הכוס שלנו נשפכה, ויצא החוצה הרבה כאב.
לא כולם כותבים ומתראיינים מייד עם מסרים מרוממים לכל האומה, עם מיליוני לייקים. מה על ההורים שילדיהם נרצחו ולא מצליחים לעמוד ולומר מילים מחזקות מלאות אמונה ואופטימיות? האם הם לא התמלאו אמונה וחסד בחייהם?
כאשר אדם נופל ונשפכת כוסו ומתהפכים חייו, נוכל לעמוד לידו ולומר לו שמותר לו לאהוב ולהיות אופטימי, וגם כעוס, שבור ופסימי. שאנחנו יודעים שבכולנו מתקיימים כל אלה, ודבר מזה לא מעיד על הדרך שעבר, על מידותיו או על השיעורים שאסף בדרך. שאנחנו יותר מורכבים מזה. שלא נתבייש לזעוק גם את השברון. מותר. אם התמלאנו במספיק חוסן – נדע להתמודד גם עם זה.
שנדע בשורות טובות".
תודה, רותם.
