היום ב-1948 נכבשה חיפה במסגרת מלחמת העצמאות.
חיפה היתה הגדולה וללא ספק החשובה שבערי הצפון; נמלה היווה שער כניסה מרכזי של סחורות, ואזור התעשייה שלה היה מהחשובים בארץ. דמוגרפית, התחלקו 140 אלף תושביה 50-50, יהודים וערבים. אך גיאוגרפית, כמו בטבריה, נתברר כי ביד היהודים היה יתרון קל: רוב השכונות היהודיות היו חדשות יותר ונבנו ע"ג הר כרמל, בעוד שהערבים גרו בעיר התחתית ובואדיות. בחודשי המלחמה הראשונים השתלט כל צד על שכונותיו (היהודים החזיקו גם באזור המרכז המסחרי החדש והנמל); רבבות ערבים כבר התפנו מאימת היהודים, אך היהודים פחדו לתקוף מאימת הבריטים. בחודש מרץ נחלו היהודים הצלחה בתקיפת שיירת נשק גדולה בדרכה מלבנון לחיפה, והשמידוה תוך חיסול מוחמד אל חוניטי, מנהיג הכוחות הערבים בחיפה. ב-21 באפריל נטשו הבריטים במפתיע את עמדותיהם שבקו התפר, וכוחות יהודים וערבים מיהרו לנסות ולהשתלט על עמדות מפתח. לשני הצדדים היו כאלף חיילים, אך היהודים היו מאורגנים יותר, ת"פ משה כרמל וחטיבת כרמלי. עוד במהלך נסיגת הבריטים הצליחה מחלקה של ההגנה להשתלט על עמדת מפתח בואדי רושימה, ולמחרת, מבצע לחבירה לעמדה זו הפך למתקפה כוללת על דרום העיר התחתית.
המתקפה היהודית על דרום העיר התחתית לוותה בהפגזה מסיבית, שהובילה לבריחה אזרחית המונית דרך הנמל. במקביל, החלו כוחות ההגנה בתקיפת צפון העיר – העיר העתיקה והמושבה הגרמנית. הבריחה ההמונית , יחד עם חדשות על נפילת טבריה הביאה לקריסת המיליציות הערביות, ורבים מהמנהיגים הצבאיים ברחו גם כן. בתיווך בריטי באו נכבדי העיר הערבים לשיחות שביתת נשק עם מנהיגי ההגנה, שבסופן הוחלט על כניעה ערבית והסכמה למרות צבאית יהודית שתבטיח את המשך שהותם בחיפה. אך כעבור כמה שעות, שינו נכבדי העיר את דעתם והחליטו להתפנות מהעיר במקום לחום על שביתת הנשק (לא ברור אם לאחר התייעצות עם הועד הערבי העליון, או אולי רק מחשש מתגובתו), על אף התנגדות הבריטים והיהודים המקומיים. עד סוף אפריל, נותרו בחיפה רק 5,000 ערבים, כאשר מעל 60 אלף התפנו דרך הים ללבנון, או יבשתית לשומרון (רובם באמונה כי ישובו לבתיהם לאחר המלחמה והניצחון הערבי). ערבים רבים 'זורזו' לעזיבה ע"י ההגנה, שנהגה בנותרים ביד יחסית קשה. בשבועות לאחר כיבוש חיפה השתלט היישוב היהודי גם על הכפרים הערבים שבסביבתה, ולכיבושה ניתן להתייחס כאל נקודת מפנה במערכה על הצפון.
מקור תמונה – ויקיפדיה
