קשה להאמין שהגענו לנקודת ציון זו, אך כרגיל, המציאות בישראל ממשיכה לעלות כל דמיון: המדינה נכנסת לבוקר היום ה-100 במלחמה שנכפתה עליה אי-אז בשמחת תורה, כ"ב בתשרי, ה-7 באוקטובר. כבר 100 יום שזו המציאות המוחלטת של רבים מאיתנו, ואין אדם שלא הושפעה ממנה למישרין. את הרגעים הקשים של המלחמה כנראה נזכור לנצח, ואנחנו תמיד במודעות אודות כמות הנופלים החטופים, הפצועים, הפגועים, השכולים, והמפונים הבלתי נתפסת. אך היום, הבה ננסה להעלות מודעות לדברים טובים שגילינו ושהשגנו, במהלך מאה הימים האחרונים:
– הישג צבאי: בפשטות, המערכה נגד חמאס החל מה-8 באוקטובר היתה הצלחה ישראלית מסחררת. בתמרון נהרגו מאות חיילים, בהתאם למלחמה בהיקף כה גדול, אך במקביל מסתמן שנהרגו לפחות עשרת אלפים לוחמי חמאס, ואלפים רבים נוספים נלקחו בשבי, נפצעו או ברחו. כמעט כל תשתיותיו ברוב הרצועה נהרסו על ידי צה"ל, ועמם מאות פירים ומנהרות. אף מדינה, צבא או ארגון טרור לא חטף מעולם מכה שכזו מידינו. ואכן – יש עוד כברת דרך עד לניצחון הסופי.
– צה"ל: הדור הזה של לוחמי וחיילי צה"ל הוכיח עצמו כלא נופל בגבורתו מהדורות הקודמים והדורות המייסדים. אם למישהו היה חשש מהתפוגגות ערכי ליבה בקרב הצעירים, הרי שהוא נתבדה: עתיד מדינתנו נמצא בטווח הארוך בידיים הטובות ביותר – אצל דור שיודע הקרבה מהי, שמוכן למות למען משהו, ולא פחות חשוב – לחיות למענו.
– שינוי אסטרטגיה: תפיסת הביטחון הבסיסית של רוב תושבי ישראל השתנתה. 'התעוררנו' פתאום למציאות ונזכרנו שאנחנו מוקפים אויבים מכל עבר. רבים מתושבי ישראל מאסו בגישה האסטרטגית של 40 השנים האחרונות, ומבקשים לחדול ממדיניות 'מגיבה' ולעבור למדיניות 'יוזמת'. הדבר בא לידי ביטוי בסקרים התומכים באופן מובהק במלחמה יזומה בלבנון – וזאת על אף המודעות הגבוהה למחיר הכבד.
– אחדות השורות: אחדות, אחדות, אחדות. כמה קיווינו לה במהלך השנחם האחרונות, וכמה קיווינו שתגיע בנסיבות אחרות. אבל הנה אנחנו: ממשלת אחדות בכנסת, שיפור משמעותי בשיח הפוליטי ההדדי, סוף להפגנות (לבינתיים), ואהבה הדדית שבאה לידי ביטוי בתוך צה"ל והרחק בבית. מבחינה זו, שלא ייגמר לעולם.
– אחדות המטרה: בפעם הראשונה מזה שנים רבים, נראה כי ישראלים משני צדדי הקשת הפוליטית מסכימים לחלוטין על מטרות המלחמה – השמדת חמאס והשבת החטופים. מה יהיה אם לא יושגו, ומה יהיה בכללי ביום שאחרי – זו כבר שאלה אחרת. לבינתיים, טוב לראות שהמציאות מגמדת לחלוטין את הפוליטיקה.
– התגייסות הציבור: הציבור הישראלי הוכיח כי הוא מוכן לקפוץ לסיוע תוך רגע כבר ב-7/10, ומאז התופעה ממשיכה לבלוט: ישראלים מתגייסים בהמוניהם לקמפיינים כלכליים, סיוע לחיילים בציוד ובאוכל, פרויקטים למען פצועים, נוכחות בהלוויות ובשבעות.
– יתרון מוסרי: "אכהה מוחו, ושכח שאיתו הצדק" הזהיר אלתרמן עוד בקום המדינה, ואכן היו רבים שהחלו לשכוח; אך פעולות חמאס האכזריות בראשית המלחמה הזכירו לכולנו מחדש באיזה צד נמצא היתרון המוסרי והצדק המוחלט, והדבר הגביר את האמונה הכללית הנחלשת בצדקת הדרך.
– שותפים: מתברר שיש בעולם כמה מדינות שאפשר לסמוך עליהן שיעמדו לצדנו בעת צרה, בצורה כזו או אחרת, בדגש על ארה"ב, בריטניה וגרמניה. באופן מפתיע התמיכה של מדינות אלו בזכותה של ישראל להגן על עצמה (זכות שרוב שאר המדינות מבקשות למנוע ממנה) לא נפגעה, והן אף מושיטות לה סיוע רב באספקה ובנשק.
– ביקוש בישראל: בניגוד לצפוי, נראה כי אחרי המלחמה נחווה גל עלייה מסוים ממדינות העולם. יהודים רבים בעולם רואים בישראל את המקום הבטוח בעולם ליהודים על אף המלחמה – וזאת בעיקר משום התעוררות האנטישמיות הישנה בפינות אפלות.
– אופטימיות: סקרים מעלים כי ישראלים חצויים בדעתם בנוגע לשאלה האם באמת יושגו מטרות המלחמה, אך יש רוב מובהק המאמין בהצלחת המדינה בטווח הארוך יותר. בעצם, חברים, אם עברנו את המלחמה הזו יחד, נעבור כבר את הכל. ממה עוד צריך לחשוש, כשיש לנו זה את זה?
לתגובות – [email protected]
מקור תמונה – אתר צה"ל
