היום ב-1944 התנקשו לוחמי לח"י בחייו של הלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון.
המתנקשים היו 'שני אליהו' – אליהו חכים ואליהו בית-צורי, שני לוחמי לח"י אשר הגיעו לקהיר מארץ ישראל, עקבו באופן אדוק אחר שגרת היום של השר מוין, והתנקשו בו מחוץ לביתו ביריות. השניים נמלטו מהמקום באופניים, אך נלכדו ע"י שוטרים מצריים, הועמדו למשפט והוצאו להורג (וכך היו לשניים מבין עולי הגרדום). אך מדוע החליטו לוחמי האצ"ל להתנקש בחיי בכיר כה גדול במשטר הבריטי, ידידו הקרוב של רה"מ צ'רצ'יל? ובכן, מדובר היה ברצח פרסונלי-אידיאולוגי. מוין היה ידוע בגישתו האנטי-ציונית, ובאמונתו כי לא תוכל לקום מדינה יהודית בארץ ישראל. בנוסף, למוין עצמו היה 'דם' יהודי על הידיים בשני פרשיות: גירושה של אוניית הפליטים סטרומה ממימי א"י ב-1942, כשעלייה מאות פליטי שואה – שטבעה על כל אנשיה בים השחור; וסיכול שליחותו של יואל ברנד, איש 'ועד ההצלה' של בודפשט (שעבד יחד עם קסטנר), אשר ניסה להציע את עסקת 'סחורה תמורת דם' שהציע אייכמן (אם כי במקרה זה לא סביר כי היתה היתכנות אמיתית להצלת נפשות). אז האם ההתנקשות היתה מוצדקת? ייתכן, ובארץ ישראל המנדטורית של אז נשמעו עליה בעיקר ביקורות. למרבה ההפתעה, היתה ההתנקשות פופולרית ביותר בקרב האוכלוסיה המצרית הכללית.
מקור תמונה – ויקיפדיה
