היום ב-1948 הוכרזה עצמאותה של מדינת ישראל.
התנועה הציונית החלה לפעול בסוף המאה ה-19, ולארץ החלו להגיע יהודים רבים בעליות. במהלך שנות המנדט הבריטי הצליח היישוב היהודי לייצר מסה קריטית מבחינה דמוגרפית לצורך כינון מדינה, יחד עם מוסדות ציבור וכלכלה מתקדמים. אך עם סיום המנדט הבריטי במאי 1948 לאחר קבלת תכנית החלוקה של האו"ם חצי שנה לפני כן, הכרזת עצמאות לא היתה מובנת מאליה: היישוב הערבי, הגדול פי שניים מהיהודי, החל במלחמה של ממש, ומדינות ערב שסביב לארץ ישראל איימו לפלוש גם כן. גם המעצמות לחצו לדחות את ההכרזה; אך חלק מהנהגת היישוב בהובלת יו"ר מועצת העם דוד בן גוריון האמינו שמדובר בהזדמנות חד פעמית, ושחובה ללכת עליה למרות הסיכון. עמדה זו נתקבלה במנהלת העם (ממשלה בפועל) ברוב של 6 מול 4, והחלו ההכנות לקראת ההכרזה: למדינה הוחלט לקרוא ישראל, ונכתב מסמך עקרונות מכונן – מגילת העצמאות, אותה הקריא בן גוריון מול מועצת העם בטקס קצר וקומפקטי במוזיאון דיזנגוף שבתל אביב בצהרי יום שישי. ביום למחרת עזב הנציב העליון הבריטי אלן קנינגהם את הארץ, והמעצמות הכירו בעצמאות למרות עמדותיהן הקודמות. מדינת ישראל קמה והיתה למציאות.
מקור תמונה – ויקיפדיה
