היום ב-1917 פורסמה הצהרת בלפור, נקודת מפנה (ופתיחה) בתולדות התנועה הציונית.
ב-1917 ניצבה התנועה הציונית הצעירה בפני שינוי פוליטי כביר: ארץ ישראל עמדה להיכבש מידי האימפריה העות'מאנית ע"י האימפריה הבריטית, במסגרת מלחמת העולם הראשונה. מנהיגי הציונות ששהו בבריטניה, ובפרט חיים וייצמן, מדען בעל קשרים שתרם רבות למאמץ המלחמה הבריטי, החלו להפעיל לחצים על הממשל הבריטי, כדי שיבהיר את עמדותיו בנוגע לציונות ועתיד ארץ ישראל. ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' ושר החוץ ארתור בלפור אהדו את הרעיון הציוני, מטעמים דתיים-תיאולגים ומטעמים אסטרטגיים (בעיקר שמירה על אהדת יהודי ארה"ב ורוסיה ליעדי בנות הברית); ובנובמבר, עם פריצת החזית העות'מאנית ע"י הבריטים וכיבושה של ירושלים, שלח בלפור מכתב אל ליונל רוטשילד, בנקאי יהודי בן המשפחה המפורסמת, כדי שיעבירו אל ההסתדרות הציונית. במכתב הצהיר בלפור על תמיכת הממשל הבריטי ברעיון הציוני (וכדבריו, "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותעשה כל שבידה לקידום מטרה זו" – לשון מעורפלת קמעה). המכתב עורר הדים ובני הדים ברחבי העולם: התחזקות התנועה הציונית והפיכתה לדומיננטית, כעס בקרב הערבים שהוביל לתחילת הסכסוך הישראלי ערבי, כינון המנדט הבריטי כעבור שנים ספורות, ותחילת הליך כינון היישוב היהודי בארץ ישראל על מוסדותיו, שהפך תוך מספר עשורים למדינת ישראל.
