היום ב-1917 התחולל קרב באר שבע, מהלך המפתח בדרך לכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטיים.
לבריטים ולעות'מאנים היו יחסי שכנות טובה בגבול א"י-מצרים במשך מספר עשורים, אך במלחמת העולם הראשונה נמצאו השתיים בצדדים שונים של המתרס. בתחילה שאפה בריטניה להכניע את העות'מאנים ע"י פלישה זריזה לאזור קונסטנטינופול (הפלישה לגליפולי); אך הפלישה נכשלה, ובמקביל התחוללה פלישה עות'מאנית לסיני – שאמנם נכשלה אך הדגישה לבריטים את החשיבות הרבה שבהגנה על סואץ. בראשית 1917 החל צבא בריטי (שכלל חיילים רבים מחבר העמים – ובפרט אוסטרליה וניו זילנד) להתקדם אל תוך ארץ ישראל בדרך הים הרגילה (וזאת בשל הצורך באספקה קבועה, ובמים) בהובלת גנרל ארצ'יבלד מארי. אך מארי נבלם במפתיע פעמיים בשערי עזה, והוחלף ע"י המטכ"ל בגנרל אדמונד אלנבי. אלנבי החליט לשנות טקטיקה וביצע מהלך מסוכן באיגוף רחב וחד לכיוון באר שבע (מסוכן מפני שאי-כיבוש העיר היה מותיר את התוקפים ללא מים); באר שבע נכבשה בהצלחה, ובמקביל החל אלנבי במתקפה נוספת בכיוון עזה. העות'מאנים לא הצליחו לעמוד בלחץ ובחשש מאיגוף ונסוגו עד לירקון, תוך הפקרת כל דרום הארץ (כולל ירושלים) לידי הבריטים. יומיים לאחר מכן פורסמה הצהרת בלפור, ובשנה שלאחר מכן נכבשה א"י כולה ע"י הבריטים, ששלטו בה עד 1948 – שנים מכוננות וקריטיות בעתיד האזור.
מקור תמונה – ויקיפדיה
