בשבוע שעבר חתם מושל לואיזיאנה ג'ף לנדרי, על חוק חדש המחייב את הצגת עשרת הדיברות במוסדות חינוך ציבוריים הממומנים על ידי המדינה. לפי לשון החוק, יש להציג את עשרת הדיברות בכל כיתה בכל בית ספר יסודי, חטיבת ביניים ותיכון ציבורי, וכן בכיתות של מכללות ציבוריות.
החוק קובע כי יש להציג את עשרת הדיברות על "כרזה או מסמך ממוסגר שגודלו לפחות 11 אינץ' על 14 אינץ'" בכל כיתה, וכי הן צריכות להיות "המוקד המרכזי" של התצוגה בכיתה ו"להיות מודפסות בגופן גדול וקל לקריאה", בתי ספר צריכים לרכוש פוסטרים באמצעות כספי תרומות ולא בכספי ציבור.
כמו כן הכרזה צריכה לכלול הצהרה בת שלוש פסקאות הקובעת כי עשרת הדיברות היו "חלק בולט של החינוך הציבורי האמריקני במשך כמעט 300 שנים“.
החוק, שקודם על ידי חברי הסנאט המשתייכים למפלגה הרפובליקנית במדינת לואיזיאנה, ועבר בהצבעה ברוב של 79 תומכים לעומת 16 מתנגדים. ב-18 ביוני חתם על החוק מושל מדינת לואיזיאנה, ג’ף לנדרי, ובכך הפך אותו לרשמי.
תומכי החוק אומרים כי מטרתו אינו דתית בלבד, אלא שהיא משקפת את המשמעות ההיסטורית של עשרת הדיברות כ"מסמכי היסוד של המדינה והממשל הלאומי שלנו".
בחודש אפריל אמרה הסנאטורית דודי הורטון שקידמה את החוק בריאיון ל”אפוק טיימס” כי “עשרת הדיברות הן הבסיס לכל החוקים בלואיזיאנה. […] [החוק] לא מטיף לדת מסוימת, אבל הוא בהחלט מראה מהו קוד מוסרי שכולנו צריכים לחיות לפיו”.
לצד העברת חוק עשרת הדיברות, בשנה שעברה הורטון קידמה בהצלחה חוק המחייב את בתי הספר במדינה להציג בכיתות את המוטו הלאומי של ארה”ב: “באל נשים מבטחנו”.
עם זאת, שורה ארוכה של ארגונים הודיעו כבר כי הם מתכוונים להגיש תביעה נגד המושל הרפובליקני לנקרי, שמצידו שמח לעניין הציבורי שהנושא מעורר, ומסר כי: "אני ממש לא יכול לחכות עד שיתבעו אותי".
המתנגדים לחוק מערערים על חוקתיות המהלך, בטענה שהוא מפר את סעיף ההקמה (establishment clause) של התיקון הראשון לחוקה, האוסר על חקיקת חוקים המכוננים את הקשר שבין הדת למדינה, קובע הפרדת דת ומדינה, ואוסר על כפייה דתית מכל סוג.
ואכן, הוגשו הצעות חוק דומות המחייבות הצגת עשרת הדיברות בכיתות במדינות אחרות כולל טקסס, אוקלהומה ויוטה.
מה זה אומר לגבינו?
החדשות אודות החוק החדש ייצרו ריגוש ועניין רב אצלנו בארץ, וגם אני כמוביל תנועת עשרת קיבלתי עשרות פניות בהן שואלים אותי היכן הידיעה הזאת פוגשת אותנו כתנועה ואותי אישית.
אכן, מצד אחד ידיעה זו מרתקת ואפילו משמחת, ומבטאת את הרצון של המחוקק לשמור על אמות מידה מוסריים בתוך הטירוף שהעולם נמצא בו. אך מהצד השני, אני רואה את הארגונים שנערכים עם סוללות עורכי דין כדי להגיש תביעות נגד המהלך החקיקתי הזה, שמייצגים מליוני אזרחים שחוששים מכפייה דתית, ונחלצים להגן על זכויותיהם. אני מבין את החשש שלהם. יתרה על כך, הטקסט של עשרת הדיברות שעתיד להיתלות בכיתות לפי הצעת החוק, מנוסח לפי הפרשנות הנוצרית לדיברות, מה שמדגיש את החשש של אמריקנים חילוניים או בני דת אחרת מהצעד.
אפשר לתמוך בחוק או להתנגד אליו, אך דבר אחד ברור לי: לא כך נראית חברה שמשתוקקת לחיות לפי קוד מוסרי שהיא קיבלה בשליחות, להחדיר את הערכים של עשרת הדיברות לחיים. לא כך נראה ציבור שעומד, מאוחד, למרגלות הר סיני כאיש אחד בלב אחד.
לתפיסתי, החיבור לעשרת הדיברות צריכים להגיע מלמטה, מרצונו של העם, מתוך אהבה ותחושת שייכות, ולא מתוך כפייה ולהט דתי.
אני רואה בחוק הזה, גם אם לא יעמוד במבחנים החוקתיים, בתור קריאת השכמה לעם ישראל, להביט ברצון של רבים מאזרחי מדינת לואיזיאנה לחיות את חייהם לפי עשרת הדיברות, להנחיל אותו לילדיהם ולהקים חברת מופת מוסרית, לדלות מהמהלך החקיקתי הזה את הרצון הטוב העומד ביסודו, ולשאוף להגיע לרצון הזה כחברה, לא בכפיה ולא דרך החוק והמשפט, אלא דרך הרצון והלב.
