יהושע חנקין שהיה יושב ראש חברת "הכשרת הישוב" וכוּנָה גם "גואל האדמות" שמע על הקבוצה והציע לה את אדמות "פרדס מַרְגוֹשֶס" בגבול בני ברק ורמת גן, (כיום, 2020, שכונת מרום נווה ברמת גן). כשהגיעו אנשי הקבוצה למקום ובדקו, נתגלה להם כי האדמה אינה מתאימה לחקלאות ודחו את ההצעה. חנקין הציע להם את אדמות "ביר עדס" והאדמות אכן התאימו. אלו היו שטחי קוצים, אבנים, שרצים ועוד. לא היה בשטח זכר להתיישבות, רק מזרחית למקום.
חנקין קנה 4,000 דונם אדמה של "ביר עדס" מנכבדי יפו ומכר אותה לקבוצת העולים. בזמן הצגת גבולות השטח המיועד לישוב החדש, עבר במקום אדם ששמו, שלמה לִיוֶר, אשר היה בדרכו לחפש עבודה, כשראה קבוצת אנשים, התקרב ושאל: "מה קורה פה?"
ענו לו: "אנו מקימים ישוב, רוצה להצטרף?"
ענה ליור: "כן!"
וכך הצטרף לִיוֶר לקבוצת המייסדים.
בפרוטוקול ישיבת המייסדים הראשונה של מגדיאל, שנערכה בתל אביב ביום י"ב מנחם אב תרפ"ד-1924, מופיעים 12 השמות הבאים: (כפי שנכתבו בפרוטוקול) – שמואל יצחק הֵרְמָן, שָׁבְּתָי סְפִּיבָק, צבי אָלִינְסקִי, זאב בוֹלְקוֹבְסקִי, נחום גְרִינְבַלְט, חיים קוֹלְטוֹן, יהושע פַּסְמָנִיק, שלמה יששכר לִיבֶר, יחזקאל גולדברג, יעקב הִירְש, שמחה בּוּנִים גרינברג, אריה גרינברג.
המייסדים היו נציגי העלייה הרביעית וביניהם, בעלי מקצועות כמו: מורה, חזן, קצב, חנווני ועוד. ועלו מפולין, עירק, ליטא, רוסיה, גרמניה ואיטליה.
ביום ד' במר חשוון תרפ"ה, 2.11.1924, בישיבה הראשונה על אדמת המושבה מגדיאל, השתתפו 26 חברים
המייסדים פנו אל האדריכל-מהנדס, מרדכי מסטצ'קין-קריתי, ובקשו, כי יתכנן להם את הישוב החדש.
היה זה אסרו חג סוכות תרפ"ה. בתכנית המתאר של מגדיאל, שתכנן קרייתי, סומנו 4 רחובות היוצאים ממרכז היישוב, הבתים והחצרות. ליד הרחוב עמד הבית ומאחוריו תוכנן השטח החקלאי. כל שטח על התכנית סומן במספר והמתיישבים עשו ביניהם הגרלה. כל אחד הגריל בהתאם לתקציב שהיה ברשותו, אם זה מגרש אחד או כמה מגרשים. דונם אדמה אחד עלה 4 לי"מ (לירות מצריות)
ביום חמישי, כ"ה בתשרי תרפ"ה, 23 באוקטובר 1924, עלו המייסדים על הקרקע והחלו לתכנן את בניית בתיהם.
מים לא זרמו עדיין בצינורות ולא הגיעו אל הבתים, המתיישבים היו אוספים את כל המכלים שהיו ברשותם והולכים או רוכבים על סוס או חמור רתומים לעגלה, אל הבאר הקרובה, שהיתה או בכפר מל"ל או בכפר סבא. המים שהביאו נועדו לשתייה, לאוכל, לרחצה, לשטיפה, לכביסה, להשקות בעלי החיים, לבנייה והשקיית הצמחים בגן הירק שבחצר. לא כל כמות המים ששאבו הגיעה למחוז חפצם, הדרך שהיתה מאד משובשת גרמה לחלק מן המים להישפך.
בשנת 1925, כמה חודשים לאחר העלייה על הקרקע, הוחלט לחפור באר במגדיאל וכך נפתרה בעיית המים בישוב.
התושבים פנו אל חברת "קבוצת השדה" שעסקה בחפירת בארות, נמצא המקום המתאים והבאר הראשונה נחפרה בפינת הרחובות "המקשר" ו"הרצל". עומקה היה קרוב ל-40 מטר.
מגדיאל הוקמה בשנת 1924 ע"י אנשי העלייה הרביעית, בעיקר אנשי פולין וליטא. התנופה היישובית בארץ בין בשנים 1928-1924, שנות "העלייה הרביעית", נשאה אופי ייחודי בנוף ההתיישבותי: לא חלוצים חסרי כול שעבדו את אדמת הלאום שנרכשה בכספי הקרן הקיימת לישראל ומוסדות אחרים, ואף לא בעלי הון בינוני וגדול שפיתחו את המושבות ואת הערים, כי אם בעלי הון זעיר, עצמאיים שביקשו להקים בית ומשק חקלאי שיפרנס אותם, אם אפשר בלי לקבל סיוע מן המוסדות המופקדים על ההון הלאומי. רוב העולים פנו להתיישבות בערים כמו תל אביב וחיפה וחלקם פנה להתיישבות חקלאית חדשה בשרון ובשומרון, במושבות הוותיקות או בעמק יזרעאל. לרבים מהעולים שחיפשו את ההתיישבות הכפרית לא התאימה צורת החיים בקיבוצים ומצד שני גם לא במושבות הוותיקות. על כן פנו רבים מהם למושבים או להקמת מושבות חדשות.
אזור השרון שהיה `באמצע` כדברי זקיף, `אלוף מגדיאל` היווה "מקום פשרה בין נהלל לפתח תקווה" וגם `אמצע` מבחינה גיאוגרפית, וקרוב לתל אביב. בראשית שנות העשרים מצאו ראשוני מגדיאל מספר נקודות התיישבות והתחלה של היאחזות באדמות השרון הדרומי. המושבות רעננה הרצליה וכפר סבא, הוותיקה מכולן, המושב כפר מל"ל (עין חי) שהוקם שוב בשנת 1921. סמוך לנקודות הללו החלו במפעל ההתישבות של ההון הזעיר בשרון כשהמושבה הראשונה שנוסדה הייתה מגדיאל.
