הסתננות וחדירות של ערבים (ירדנים, מצרים, סורים ולבנונים) לתחומי מדינת ישראל החלו לאחר מלחמת העצמאות. לתופעה זו היו כמה סיבות ביניהן סיבות אישיות של ביקור במקום המגורים הקודם, סיבות פליליות של גניבה ושוד של ציוד ותוצרת חקלאית, או סיבות פוליטיות של רצון לחבל במשא ומתן מדיני. החל בשנת 1952 החלו הערבים להשתמש בהסתננות גם כבאמצעי לחימה שבו היו רוצחים יהודים, מציתים שדות, פוגעים באספקת מים, מסילות ברזל וממקשים כבישים. חדירות הערבים פגעו הן במרכזים עירוניים והן ביישובים לאורך הגבולות. מול המסתננים עמדו אז שומרים אזרחים, שרובם היו עולים חדשים. בשנת 1953, היו פגיעות חמורות באזרחי המדינה והבולטים בהם היו מקרי רצח אכזריים של חיילים ליד כפר הס, רצח אשה במושב נבלט, נרצחו גבר צעיר בירושלים ובחורה ליד רמלה, ועוד ועוד. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, והמטה הכללי עמדו בפני בעיה מיידית: כיצד ניתן למנוע רצח של יהודים או כיצד ניתן לפחות לצמצם את תופעת המסתננים הערבים. נוצר בארץ צורך דחוף לייצר מנגנון של גמול שיגבה מהערבים מחיר כבד לכל יהודי שנרצח. צה"ל של אחרי מלחמת העצמאות, אותו צה"ל שניצח צבאות של שבע מדינות עמד חסר אונים מול המצב שנתהווה, אותו צה"ל בחיתוליו שעמד מול כל צבאות ערב שפלשו לישראל במלחמת העצמאות, גילה אזלת יד כשהיה עליו לטפל בסוג זה של מלחמה ונחל לא אחת כישלונות מחפירים בפעולות שמעבר לגבול. בדיון שהתקיים במטכ"ל הציע מישאל שחם שהיה אז מפקד חטיבה 16 ומפקד מחוז ירושלים להקים יחידת פשיטה לפעולות תגמול. הצעתו התקבלה לאחר שהוכח שיש סיכוי להרתעה ע"י ביצוע פעולות תגמול.
בעקבות רצח 2 חיילים במושב אבן ספיר, הוחלט ביום ה 12- לחודש יולי 1953 לפעול בנבי סמואל מצפון לירושלים, ולפוצץ את ביתו של הרוצח מוסטפה סמואלי. אריק שרון בחר כמה מחבריו אשר קיבלו נשק, יצאו לפעולה ופרצו לבית שהיה ריק. לכן, הפעולה לא הצליחה, אך דרבנה את הפיקוד הבכיר להקים את יחידה 101 במסגרת חטיבה 16- חטיבת ירושלים בפיקודו של מישאל שחם. בפעולה השתתפו שלמה באום, יצחק בן מנחם (גוליבר), יהודה דיין ויורם לביא, יוסף סעדיה והאחים עוזי ויהודה פיאמנטה. ואכן, כחודש לאחר הפעולה, ב-5 לאוגוסט 1953 הוקמה יחידה 101 ורק חלק ממשתתפי הפעולה בנבי סמואל גויסו ליחידת הפשיטה החדשה.
בראשית חודש אוגוסט 1953, עברה מפה לאוזן השמועה על הקמת יחידת פשיטה סודית ורצינית במסגרת חטיבת ירושלים. המתנדבים הגיעו מיחידות צה"ל שונות, מקיבוצים ומושבים והתייצבו למיון קפדני לפני שלמה באום או אריק שרון במחנה היחידה. חבר מביא חבר, כך זה עבד. בתחילה התייצבו במחנה "שנלר" בירושלים אחר כך בבניין משטרת אבו-גוש ולבסוף במחנה היחידה ליד שרידי הכפר סטף (בשיפולי הר איתן דרומית לקיבוץ צובה). ליחידה התקבלו בחורים שהיה בהם שילוב תכונות של יושר וצניעות, כושר גופני ואומץ לב, אהבת מולדת ורצון להקריב. לבסוף התקבלו כ – 50 איש אשר החלו באימונים שכללו סיורים וניווט למרחקים ארוכים, ירי וקליעה תוך כדי ריצה בהרים, שימוש בחומרי נפץ, חבלה, והטלת רימונים. חיילי היחידה קיבלו נשק אישי שונה מהמקובל בצה"ל, וכלל טומיגן וסכין קומנדו. הם הסתובבו ברובם בבגדים אזרחיים, במכנסיים קצרים וסנדלים, ללא משמעת צבאית מחמירה וללא יחס לדרגות או סולם פיקודי. במקום אלו פותחו ביחידה ערכי לחימה כגון דבקות במטרה, חברות, העזה וביצוע מושלם של משימות.
בחודש ינואר 1954, חמישה חודשים לאחר הקמתה, פורקה היחידה ושולבה בגדוד הצנחנים 890 בבסיסו בתל נוף.
קישור לקבוצה:
https://chat.whatsapp.com/EQwQFKZgmTuIDb4gCOWnHK
