להחיות את הציונות: האסון של אל על בבולגריה

הפלת מטוס אל על:

מטוס אל על מדגם קונסטליישן המריא בשעה 20:15 (לפי שעון גריניץ') ב-26 ביולי 55' ח׳ באב התשט״ו .

מלונדון לווינה. על סיפונו היו 51 נוסעים ושבעה אנשי צוות. 15 נושאי דרכונים ישראליים (ארבעה מהם אנשי צוות), 12 אמריקאים, שישה צרפתים, חמישה אזרחים סובייטים, ארבעה קנדים (אחד מהם איש צוות), ארבעה בריטים (לרבות ארוסתו של הקברניט), ארבעה דרום אפריקאים (בהם הקברניט), שלושה מערב גרמנים, פולני אחד, אוסטרי אחד, שוודית אחת (דיילת) ושניים ללא אזרחות.

המטוס בעל ארבעת המנועים נחת בווינה במועד ולאחר כשעה של המתנה לתדלוק המריא בשעה 02:53, אור ליום 27 ביולי, בדרכו לתל אביב. מסלול הטיסה נועד לעבור בנתיב בינלאומי המוכר בכינוי "מסדרון עשר", שעבר מאוסטריה מעל לבלגרד וסקופיה, אז ביוגוסלוויה, ומשם מעל לסלוניקי ואתונה שביוון – לישראל. זו היתה אמורה להיות טיסה רגילה, עוד אחת מני רבות שביצע הטייס הוותיק היגס, שטס כבר לא מעט פעמים בקו.

על פי דו"ח ועדת הבדיקה בישראל שחקרה את נסיבות האסון, יצר המטוס קשר עם מגדל הפיקוח של בלגרד בשעה 04:33. הפקח היוגוסלווי רשם ביומנו, "שמעתי את המטוס חולף מעלי". לאחר שהמריא מווינה התאזן המטוס, הגיע לרום השיוט שלו וטס בגובה של 18 אלף רגל (כשישה קילומטרים). הרוח היתה רגילה, בעוצמה של 20 קשר.

בהגיעו לבלגרד התעצמה הרוח ל-70 קשר, אבל מסיבה לא ברורה לא פעלו מכשירי המטוס כסדרם והצוות לא חש בהתגברות הרוח ולא בשינוי כיוונה. וכך בהדרגה החל המטוס לסטות ממסלולו, בלי שטייסיו ידעו זאת. משום כך הם לא ניסו לתקן את טעות הניווט שלהם. כשהמטוס דיווח לפיקוח בסקופיה כי הוא נמצא בקרבת העיר, למעשה הוא כבר היה הרחק ממנה. ב-05:28, כשדיווח הקברניט למגדל הפיקוח של אתונה כי הוא נמצא על גבול יוגוסלוויה-יוון בדרכו לסלוניקי, הוא בעצם טס בקרבת גבול בולגריה-יוגוסלוויה. זה היה האות האחרון שנקלט מהמטוס.

ישראל תבעה מבולגריה הסבר מדויק על נסיבות התקרית. הבולגרים הסבירו כי המטוס הישראלי חדר לשטחם האווירי – ועוד מעל לאזור צבאי סגור – ועל כן הוזנקו לעברו שני מטוסי קרב סילוניים חדישים אז, מדגם יאק 23. לפי הטענה הבולגרית, מטוס אל על טס לפחות חמש דקות במרחב האוויר שלהם ולא נענה לכל הקריאות אליו בקשר ולכל הסימנים והאותות שסימנו לו הטייסים. רק אז, כשחששו שמצויים בו בעלי כוונות עוינות המעמיקים את חדירתו לשטחם – לא נותרה להם ברירה אלא להפילו. מה גם שבחודשים שקדמו חדרו לשטחם מטוסים של נאט"ו שהטילו כרוזים בגנות השלטון.

ישראל התקשתה לקבל את ההסברים ודרשה שבולגריה תשלם פיצויים. אבל בולגריה סירבה להכיר באחריותה להפלת המטוס ודחתה את התביעה. ישראל פנתה לבית הדין הבינלאומי בהאג וזה פסק ב-1959 כי על שני הצדדים להגיע להסדר ולהבנה ביניהם. ישראל שוב תבעה פיצויים ומשלא נענתה, פיצתה בעצמה את משפחות הנספים בכמה אלפי דולרים, דמי ביטוח שקיבלה חברת אל על. לאחר זמן מה גווע העניין הציבורי בפרשה והיא נעלמה מסדר היום.