היום הוא יום עשרה בטבת, אחד מארבעת הצומות שנקבעו על החורבן – והקל ביותר שבהם, בעיני רבים. הדבר נובע הן מהעיתוי – תקופת אמצע החורף הופכת את הצום לקצר וקל במיוחד, והן מהתוכן – תחילת הטלת המצור על ירושלים לא נשמעת כמו סיבה מאוד טובה לצום, וודאי שלא ביחס לפריצה, חורבן ומוות.
בהתאם לכך, הרבנות הראשית לישראל כבר הוסיפה ליום זה רובד נוסף, לפני שנים רבות: ב-1950 הוחלט שצום עשרה בטבת יהיה גם 'יום הקדיש הכללי' – יום שנועד עבור קיום מנהגי 'יארצייט' עבור קורבנות והרוגים שיום פטירתם המדויק לא נודע. בפועל, הדבר כוון על השואה, ונקבע בתקופה בה נחלקו רבנים רבים האם ראוי לקבוע יום תענית על השואה ואם לאו.
לנו יש בעיה הפוכה מאשר בתקופה ההיא – אנחנו יודעים בדיוק באיזה יום נהרגו רוב מתינו בשנה האחרונה: שמחת תורה (שודאי שאינו ראוי ליקבע יום אבל). במהלך השבועות שאחר פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' נשמעו הצעות לקביעת יום תענית לאומי חד-פעמי, אך נראה שלבינתיים כל אלו נתמוססו.
בהתאם לכך, כדי להוסיף תוכן וערך מוסף לצום השנה, יצאו רבנים ואישי ציבור מסויימים בקריאה לקחת בחשבון את הרוגי המלחמה במסגרת ציוני 'יום הקדיש הכללי'. דבר זה עשוי לתרום לרוח הלאומית ולחזק את החיבור בין המאורעות הנוכחיים לבין שרשרת המסורת היהודית לאורך הדורות.
לתגובות – [email protected]
