בשבועיים האחרונים נשטפו קמפוסי האוניברסיטאות בכל רחבי ארה"ב בגל מחאות סטודנטים חסר תקדים בהיקפו נגד ישראל ולמען הפלסטינים. ובעצם, להציג את ההפגנות כ'פרו-פלסטיניות' יהיה עיוות מסוים – שכן מן המראות המשתקפים בקמפוסים, של מיצגים וביטויים פרו-חמאסיים ואנטישמיים של ממש, הכוללים פעולות אקטיביות נגד יהודים הלומדים באוניברסטאות – ניתן לראות את ההפגנות כהתפרצות האנטישמיות החמורה ביותר בתולדות ארה"ב.
בימים אלו מדוכאות מרבית ההפגנות בידי שוטרים ואנשי 'המשמר הלאומי' במדינות שונות (לאחר שנקראו ע"י הנהלות האוניברסיטאות), לרוב באלימות ובמעצרים, ובאופן המסב להפגנות תשומת לב תקשורתית רבה. זהו הנזק העיקרי הנעשה לישראל מן ההפגנות – תשומת הלב הרבה שגוררים המפגינים, והפיכת שאלת המדיניות הישראלית לסוגיה בפוליטיקה האמריקאית. אך מלבד נזק זה, טומנים האירועים בחובם מספר יתרונות והבטחות עבור ישראל.
ראשית, ההפגנות זוכות לגינוי ברוב הקשת הפוליטית האמריקאית – באופן חזק במפלגה הרפובליקנית, ובאופן מעט רפה יותר במפלגה הדמוקרטית, אך קיים – כאשר הנשיא ביידן התבטא אודותם אתמול וטען כי 'אין מקום לשנאה באמריקה'. עבור ביידן והמבוגרים שבינינו, אין ספק שהפגנות אלו מהדהדות את ההפגנות ששטפו את הקמפוסים האמריקאים בשנת 1968, נגד מלחמת ויאטנם; התוצאה הסופית של הפגנות אלו היו ניצחון של 'הרוב הדומם' בבחירות, והארכת המלחמה בפועל. ביידן חושש גם כעת כי ההקצנה באגפו השמאלי יוביל להפסד פוטנציאלי בבחירות.
שנית, האנטישמיות הנשקפת בהפגנות דוחקת את יהודי ארה"ב חזרה לזרועות התמיכה בישראל. מאז תחילת המלחמה מתחבטים רבים מהיהודים הליברלים בארה"ב אודות היחס הראוי למלחמה ולישראל; התנהלות המפגינים אמורה להבהיר להם באיזה צד הם מעדיפים לעמוד.
ושלישית – עניין נסתר הולך ומתבלט בהפגנות: רבים מהמפגינים כלל אינם מבינים בסוגיית המלחמה הנוכחית, ומשתמשים בה כאמצעי להפגין נגד ארה"ב, מדיניותה וערכיה; הדבר ניכר ביחס מזלזל כלפי סמלים אמריקאים – הדגל, פסלי האבות המייסדים וכו'. הציבור האמריקאי מבחין בפגיעות אלו, ומתחיל לזהות את האינטרס הפלסטיני כמנוגד לזה האמריקאי.
לסיכומו של דבר, המראות הנשקפים אלינו מן הדמוקרטיה הגדולה שבמערב אכן קשים ומעוררים חשש – אך יש בהם גם פוטנציאל לשינוי לטובתה של ישראל במערכה זו.
לתגובות – [email protected]
