בצה"ל ובמערכת הביטחונית מתחזקת האבחנה בדבר חולשה של חמאס וסדיקה במוטיבציה ובאתוס של ארגון הטרור. לאחר חודשי לחימה ארוכים, ניכר כי הארגון נשחק בצורה משמעותית יותר מצה"ל: צה"ל הציג לעיני הציבור הישראלי הישגים משמעותיים מאוד בשטח (ציר פילידלפי, שחרור חטופים וסיכול בכירים), בעוד שחמאס לא הצליח להציג הישג משמעותי בחודשים האחרונים. בקרב על רפיח נהרגו יותר מאלף מחבלים, בעוד שצה"ל ספג כ-20 הרוגים בלבד; החיסול של מחמד דף, שנחשב עד כה לבלתי-פגיע ולסמל ההתנגדות בעיני ארגון הטרור, רק הוסיף ללחץ הפנימי. סימני שבירה ניכרים גם בקרב האוכלוסייה, כאשר לאחרונה זוהתה תנועת אזרחים מצפון הרצועה לדרומה (כאשר בתחילה אזרחים אלו התעקשו שלא להתפנות מן הצפון על אף אזהרות צה"ל, בצעד של התרסה).
בהינתן מצב זה, מתלבטים כעת בצה"ל האם זהו העיתוי הנכון לנצל את ההישגים כדי לקדם עסקה לשחרור חטופים בתנאים טובים יותר (כפי שניכר גם מצד חמאס, אשר ויתר על חלק מתנאי היסוד שהציב עד כה ובפועל פתח מחדש את המו"מ לשחרור החטופים לפני כשבועיים), או שמא זהו הזמן ללכת אול-אין ולנסות ולמקסם את הנזק לחמאס וליכולת שליטתו ברצועה. לבינתיים, נראה כי לא התקבלה החלטה חד משמעית: הלחץ הצבאי על חמאס נמשך, בעוד המו"מ מתנהל במקביל – ותוצאותיו יקבעו את כיוונה של ישראל.
המו"מ מתנהל באחריותו של ראש המוסד דדי ברנע, הנמצא כעת בקטאר, אך מושפע בהחלט מאירועים ומהצהרות כאן בארץ. לאחרונה מסרה חמאס לישראל דרך המתווכות כי מבחינתה ניתן להפסיק את המו"מ אם לא ישתקף תיאום בין הצהרות רה"מ בארץ ובין העמדות הרשמיות של ישראל – ובפרט בסוגיות השליטה הצבאית של ישראל בציר פילידלפי לאחר ההסכם. נראה שנתניהו צריך להחליט האם הוא מסוגל להציג חזית אחידה בפוליטיקה המקומית, בשולחן המו"מ, וגם מול האמריקאים – מולם יטוס לנאום בשבוע הבא.