בסימן "גבורה ישראלית": אלו מדליקי המשואות

אתמול (חמישי), פורסם כי טקס הדלקת המשואות יתקיים במתכונת מצומצמת ומותאמת למצב. בנוסף, פרסמה השרה מירי רגב, את מדליקי המשואות שנבחרו לאור סימן הטקס של השנה, "גבורה ישראלית". זוהי רשימה מכובדת של אנשי מופת שתרמו בצורה בלתי נתפסת לחברה ולעם בעת מלחמה.

השנה הוחלט כי לאור ריבוי הגיבורים, יהיו כמה מדליקים לכל משואה.

משואת כוחות הביטחון:

בנימוקים צויין כי "נציג צה"ל סרן שביט בן משה, מפקד לוחם ביחידת הצנחנים, מיהר ב-7.10 לצאת מביתו שבמעלות תרשיחא ולחבור לכוח של חטיבה 35 אליה הוא שייך. לאורך כל אותו היום הוא נלחם בקיבוץ רעים ובהמשך ביישוב חולית. שם, בשדה הקרב, קיבל את הבשורה המרה שאחיו, רס"ן אריאל בן משה ז"ל, מפקד פלגה בסיירת מטכ"ל, נהרג בהיתקלות עם מחבל בעת שנלחם לטיהור בתים. לאחר שיחה עם אמו, החליט שביט, בהמלצתה ובתמיכתה, להמשיך ולהילחם עד שייקרא לצאת ללוויה של אחיו משה. שביט חזר להילחם בחולית, נפצע בקרב ופונה לטיפול רפואי. לאחר ניתוח ושיקום קצר חזר ללחימה ופיקד על מכלול גדוד 890 לפני ובמהלך התמרון הקרקעי ברצועת עזה".

נציג משטרת ישראל ניצב אמיר כהן, מפקד מחוז דרום של משטרת ישראל, נכתב כי "היה מהראשונים שהבינו את היקף ועומק ההתקפה על גבול ישראל והיה המפקד שהכריז על "פרש פלשת" – קוד להקפצת כוחות המשטרה והצבא במקרה של חדירת מחבלים ואירוע רב זירתי. הודות לפקודה המהירה יצרו כוחות משטרה ומג”ב קו בלימה, באמצעות חסימות צירים ראשיים, ועצרו חוליות מחבלים שהיו כבר בדרכן לערים נוספות בעומק שטח ישראל. בכך מנע כהן אסון גדול עוד יותר. בשדרות, עיר מגוריו, הוביל כהן את הקרב על תחנת המשטרה המותקפת כשהוא חמוש באקדחו האישי בלבד. במשך שעה וחצי של קרב הוא נפצע בגבו ובעינו, אך סירב להתפנות והמשיך בלחימה עד שהחליט להפיל את קירות התחנה על המחבלים וסיים את הקרב".

לגבי נציג שירות הבטחון הכללי ע. שכיהן כראש אגף המבצעים בשב"כ צוין כי הוא "טיפח דורות של לוחמים והמציא שיטות לחימה מבצעיות חדשניות. גם אחרי שפרש לגמלאות המשיך לצאת לפעולות מבצעיות בשטח האויב. ב-7 באוקטובר ע. יצא אל אזורי הלחימה כמפקד חוליית לוחמים בצוות טקילה. הוא חתר למגע, חיסל עשרות מחבלים וחילץ עשרות משפחות מקיבוץ כפר עזה תחת אש. החולייה איבדה את אחד מלוחמיה ולוחם אחר נפצע אנושות, אך ע. ואנשיו המשיכו להילחם עד לטיהור העוטף".

על המדליקה הנוספת, אשת המוסד ג., נכתב כי "עלתה לארץ באופן לא חוקי בצעירותה מאיראן. היא החלה את דרכה במוסד כמומחית לגיוס יעדים במדינות היעד, ובייחוד באיראן. מזה מספר שנים היא משרתת כקצינת איסוף מצטיינת במסלול החוד המבצעי. במהלך שנות פעילותה המבצעית ג. יזמה והובילה מבצעי גיוס רבים ומגוונים בליבת הנושא האיראני בתחכום, חתירה למגע, ובאומץ אישי ומבצעי, תוך הקרבה אישית. היא עומדת גם מאחורי פיתוח יכולות מיוחדות, תוך שהיא נעזרת בכישרונה הייחודי והבנתה המעמיקה בנפש האדם. חלק מהסוכנים אותם גייסה ג׳ השתתפו במבצעים אסטרטגיים של המוסד. ביניהם מבצעים שהיו קשורים בפעילויות מול איראן לאחר מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר. חבריה מתארים את ג׳ כ"שחקנית נשמה", הפועלת מתוך שליחות לאומית, אחריות אישית, מקצועיות וצניעות, ומהווה דוגמא אישית לעובדי המוסד".

משואת כוחות ההצלה:

לגבי אושרית חדד צוין כי "היא פראמדיקית בתחנת מגן דוד אדום אשדוד. כשפרצה המתקפה על יישובי העוטף ב-7 באוקטובר היא יצאה במהירות מביתה לתחנה ולקחה את הפיקוד על ניידת טיפול נמרץ. יחד עם חובשים נוספים היא יצאה אל אזור הלחימה ושם הקימה בית חולים שדה לצד הדרך – לא רחוק ממקום הטבח, בשעה שעוד התחוללו באזור קרבות עם מחבלים. אושרית וחבריה הצילו כך, תחת אש, את חייהם של עשרות פצועים".

על ד"ר תמר שלזינגר, תושבת ראש פינה, נכתב כי היא "מייצגת בטקס הן את אנשי ונשות איחוד הצלה והן את אלפי העובדים והעובדות הסוציאליות. כמתנדבת במוקד "חוסן" של איחוד הצלה קיבלה ד"ר שלזינגר את שיחתם מקפיאת-הלב של הילדים מיכאל ועמליה אבידן, שהוריהם נרצחו ואחותם הקטנה נחטפה. במשך 12 שעות ארוכות שמרה ד"ר שלזינגר על קור רוח, הרגיעה ועודדה את הילדים המסתתרים, ונשארה איתם עד להגעת החילוץ".

הבחירה בנורית אירן כהן ממודיעין, מתנדבת ביחידת הצוללנים של ארגון זק"א, נעשתה משום ש"מיד עם תום הקרבות ביישובי הנגב המערבי יצאה נורית, יחד עם חבריה המתנדבים מכלל ארגוני זק"א (ירושלים, תל אביב ו 360), למשימה הקדושה של איתור וזיהוי גופות הקורבנות בישובים, בכבישים ובשטחים הפתוחים. במשך ימים ארוכים הם עברו בין מאות הבתים המפויחים ואלפי המכוניות השרופות, מחפשים כל שריד לחללי הטבח וחולקים להם כבוד אחרון בהבאתם לקבר ישראל".

על לוחם האש יואל דמרי מפקד צוות תחנת כיבוי האש בנתיבות נכתב כי "ב-32 שנותיו במערך הכבאות פעל במאות אירועי כבאות והצלה והציל חיים רבים. בבוקר ה-7 באוקטובר, היה דמרי בחופשה. כשהבין את חומרת המצב מיהר להתייצב עם ציודו המבצעי בתחנת נתיבות. משם נשלח עם רכב מבצעי של מערך כיבוי האש לסייע לכוחות הימ"מ אשר ניסו להשתלט מחדש על תחנת המשטרה בשדרות. תחת אש כבדה קירב יואל את המנוף אל גג התחנה, כשהוא מאפשר בכך את העלאתם הבטוחה של לוחמי הימ"מ לגג התחנה, חילוץ פצועים דרך הגג והעלאת תחמושת ומים ללוחמים ולפצועים. לוחמי הימ"מ מספרים כי דמרי פעל באומץ רב, העלה והוריד אותם במשך שעות, תוך שבאזור מתנהל קרב יריות והוא עצמו פועל תחת אש".

משואת גבורת המחלצים:

על רמי דוידיאן נכתב: "תושב מושב פטיש. קיבל בבוקר השבת השחורה שיחת טלפון מחבר שביקש ממנו לסייע בחילוץ של נער ממסיבת הנובה. רמי לא חשב פעמיים ונכנס לרכב. במהלך הנסיעה נחשף לממדיה של המתקפה האכזרית וקיבל החלטה הרת-גורל – לחלץ כמה שיותר מניצולי המסיבה. במשך יום שלם חילץ רמי ניצולים מכל מקום אפשרי – מהוואדיות, מהפרדסים וממתחם המסיבה, תוך שהוא רותם למשימת ההצלה עוד בני משפחה וחברים. היכרותו המעולה עם הדרכים החקלאיות סייעה לו להגיע למוקדי הטבח בדרכים עקיפות מבלי להיפגע. במהלך אחד החילוצים, הצליח רמי באומץ רב ובתושייה יוצאת דופן, להציל נערה מידיהם של שישה מחבלים, תוך שהוא מתחזה לערבי. במבצעי החילוץ שהוביל הציל את חייהם של יותר מ-700 איש שחבים לו את חייהם".

נסרין יוסף מיתד בת העדה הדרוזית תדליק גם היא את המשואה. "בעת מתקפת חמאס שהתה נסרין יחד עם בעלה בביתם. בעת שבעלה יצא להילחם לצד כיתת הכוננות, נשארה נסרין בביתה עם ארבעת ילדיה. מששמעה נסרין שנלכדו שני מחבלים ביישוב, קיבלה החלטה אמיצה לצאת מביתה, על אף הקרבות המתחוללים בחוץ, ולתחקר אותם כדי לנסות להוציא מהם מידע שיוכל לסייע ללוחמים. נסרין חילצה בנחישות מהמחבלים מידע בעל ערך רב על הימצאותם של מחבלים נוספים ביישוב, והכווינה אליהם את אנשי כיתת הכוננות. כשמחבלים אחרים ניסו ליצור קשר טלפוני עם חבריהם שנתפסו, נסרין שיטתה בהם, תוך שהיא מתרגמת למפקד בשטח את השיחה מערבית. כך הצליחה לפתות אותם למסור מידע בעל ערך רב. בתושייה ובקור-רוח מנעה נסרין התקפה משמעותית על היישוב והצילה חיים רבים".

לגבי הרב שחר בוצחק, רב קהילה באופקים, צוין כי "בבוקר שמחת תורה התעורר הרב שחר יחד עם שאר תושבי הדרום לאזעקות ולמטחים בלתי-פוסקים. מתוך הבנה שמדובר באירוע יוצא דופן, פתח הרב שחר את הטלפון שהיה סגור במהלך החג והשבת, ודרך קבוצת כיתת הכוננות של מושב מבטחים, בה היה חבר, הבין את ממדי הפלישה ואת גודל הסכנה. בלי להסס, לקח הרב שחר את נשקו האישי ויצא במהירות כדי לסייע לחבריו. בדרך, חבר לחייל בחופשה, נהוראי סעיד ז"ל, ולמאבטח שב"כ. באותה שעה כבר פלשו חוליות מחבלים לאופקים והשלושה נתקלו באחת מהן. בקרב היריות שהתפתח נהרג נהוראי והרב יצחק נפצע ברגלו. על אף פציעתו, ותוך שהוא ממשיך להילחם, הרב שחר שמר על קור רוחו, עדכן בטלפון את חברי קהילתו באופקים, את רבש"ץ מבטחים ואת בני משפחתו, ואף ארגן בעצמו את פינויו לבית החולים".

נהג המיניבוס יוסף אלזיאדנה מרהט נבחר גם הוא להדליק את המשואה. "בבוקר 7 באוקטובר הוא הוזמן לאיסוף שישה צעירים ממסיבת הנובה בקיבוץ רעים. במהלך הנסיעה, הבין שהאזור נמצא תחת מתקפה, אך המשיך לנסוע היישר אל תוך שדה הקרב מתוך תחושת מחויבות עמוקה לצעירים אותם לא הכיר. בגבורה יוצאת דופן, חרף ירי שנורה לעברו ללא הפסקה, הוא החליט להציל בנסיעה כמה שיותר אנשים. יוסף הצליח להעלות לרכבו 30 ניצולים מהטבח ולהציל את חייהם. למרבה הצער, במאורעות איבד יוסף קרוב משפחה שנרצח. ארבעה מבני משפחתו נחטפו לעזה".

משואת חזית ההסברה הישראלית:

על יוסף חדד נכתב כי הוא "בן למשפחה ערבית נוצרית מחיפה, התנדב לשירות קרבי בצה"ל, שירת כמפקד ונפצע קשה במהלך מלחמת לבנון השנייה. לאחר שהשתקם החליט להקדיש את חייו למען ההסברה הישראלית בעולם תוך הדגשת השותפות בין יהודים לערבים. בשנת 2018 הקים את עמותת "ביחד- ערבים זה לזה" אשר מקדמת את שילוב הערבים בישראל תוך קידום וצמצום הפערים ועידוד גיוס לצבא ולשירות הלאומי. החל מ-7 באוקטובר 2023 עם תחילת מלחמת חרבות ברזל, החל חדאד במסע הסברה נרחב ברשתות החברתיות בעד ישראל כשהוא חושף את פשעי חמאס והג'יהאד האסלאמי. חדאד משמיע את קולם של רבים מערביי מדינת ישראל הגאים באזרחותם הישראלית וחפצים בחיים של שותפות ושלום. תכניו אפשרו למיליונים רבים להיחשף לפניה האמיתיות של החברה הישראלית – חברה המקריבה את עצמה לטובת ערכים של שלום, מוסריות ואהבת האדם. חרף איומים רבים על חייו ממשיך חדאד באומץ במאבקו להשמעת קולה של ישראל".

לגבי אלה קינן צוין כי הוא "בלוגרית טיולים ומשפיענית רשת ישראלית. כנכדה למקימי קיבוץ כפר עזה וכקצינה במילואים לא יכלה לעמוד מנגד בעת שהחלו מתקפות על מדינת ישראל ברשתות החברתיות עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל. אלה הסבה את כל פעילותה ברשתות החברתיות לטובת המאבק ההסברתי למען מדינת ישראל. קינן יצרה וקידמה את ההאשטג hamasisisis# שתפס תאוצה בכל העולם. בפעילותה ברשת החברתית טוויטר נאבקה בתכנים מעודדי הסתה של משפעיני רשת וסייעה בהסרת ערוצים תומכי טרור. אך גולת הכותרת של פעילותה היא ניהולה של רשת עולמית, בת עשרות אלפי מתנדבים, אשר תפקידם להגיב באופן מידי לאירועים ולחולל באמצעותם תהודה למסרים ולתכנים שמייצגים את הסיפור הישראלי".

משואת כיתות הכוננות:

על רכזת הביטחון של קיבוץ ניר עם, ענבל ליברמן, נכתב: "רק בת 26. בבוקר ה-7 באוקטובר, תחת מתקפת הרקטות על יישובי הנגב המערבי, זיהתה ענבל רעשים חריגים ליד הקיבוץ והחליטה לפעול במהירות. היא הותירה את שער הברזל של הקיבוץ סגור, העמידה חברים חמושים על גדר הקיבוץ ופרשה את חברי כיתת הכוננות במארבים לקראת פלישה אפשרית. במעשיה, הצילה ענבל את חייהם של חברי הקיבוץ".

מפקד כיתת הכוננות של קיבוץ עלומים, ברק שלום, "עמד בבוקר 7 באוקטובר בראש כיתת כוננות מצומצמת של 12 מתנדבים. על אף הנחיתות המספרית והמחסור בתחמושת, הצליחו ברק וחבריו, יחד עם עוד שלושה חיילים שהצטרפו ללחימה, להתארגן ולהתייצב כחיץ בין מרצחי החמאס לבין הבתים הראשונים בעלומים. בלחימתם מנעו מהמחבלים להגיע לבתי הקיבוץ והצילו את חבריו".

לגבי חבר כיתת הכוננות בישוב חוות יאיר בשומרון, אביחי אליה, צוין כי "עם קבלת הידיעות הראשונות על הפלישה ליישובי העוטף, הוא מיהר יחד עם עוד תשעה מחבריו ליישוב לצאת ולהצטרף ללחימה ולהגנה על ישובי הנגב המערבי – כשהם חמושים באקדחיהם בלבד. אביחי נלחם בצומת מעון וברעים, נפצע פצעים קשים וניצל בנס. בימים אלה הוא עובר עדיין ניתוחים ושיקום".

חבר כיתת הכוננות של מטולה, טל לויט, "חקלאי, דור שישי במושבה. ביתו נפגע מפגיעה ישירה של טיל לבנוני. יחד עם חבריו מכיתת הכוננות של המושבה, לויט ממשיך להילחם על הגנת המושבה. הוא עושה זאת מתוך חמ"ל תת-קרקעי שממנו הוא וחבריו מנהלים את הקו הראשון של הלחימה על הבית. אחרי הטבח בנגב המערבי, פרשו חברי כיתת הכוננות של מטולה רשת מצלמות ברחבי העיר. הם מבצעים גם תצפיות אל מעבר לגבול ואל מקורות הירי של האויב, ומסייעים לצה"ל לאתר יעדים לתקיפה. לויט חי בחמ"ל כבר יותר מחצי שנה, והוא מתכוון להמשיך ולהגן על המושבה ככל שיידרש ממנו".