אתמול (חמישי) הלך לעולמו השר הפרופ' אמנון רובינשטיין, אקדמאי ופוליטיקאי בן דור הביניים. השפעתו הרבה של רובינשטיין אשר שולבה עם אישיותו הנינוחה והמעשית הפכוהו לנציג של זן שלם של אנשי ציבור שבלטו כאן בעבר.
רובינשטיין היה איש שידע להכיל כמה עולמות שונים; הוא גדל בתל אביב ב-1931 לבית רוויזיוניסטי-ליברלי, והיה תומך אצ"ל. הוא שירת בחיל התותחנים והיה קצין, ולאחר מכן פנה לאקדמיה – לימודי משפט וכלכלה. רובינשטיין נתגלה כחד מחשבה וכותב מעולה, ובמהלך שנות ה-60 צבר שם כאחד מהמומחים הגדולים בארץ למשפט חוקתי. במקביל עסק בפובליציסטיקה והיה מפרסם מאמרים בתקשורת, והיה מראשוני המגישים בטלוויזיה הישראלית החדשה.
מלחמת יוה"כ היוותה נקודת מפנה, כאשר הזעזוע הגדול שחש בעקבותה והרצון לשנות ולהשפיע על הזירה הפוליטית והציבורית הובילוהו להקים עם יגאל ידין את 'התנועה הדמוקרטית לשינוי', שרצה בבחירות 1977 כמפלגת ד"ש. המפלגה זכתה ב-15 מנדטים, הישג מרשים, ורובינשטיין נכנס לכנסת, אך לא לממשלה.
בשלב זה החלו 25 שנים רצופות בכנסת (בהמשך במפלגות 'שינוי' ו'מרצ' החדשה). רובינשטיין היה חבר בממשלות האחדות של פרס-שמיר, כיהן כשר האנרגיה בשנות ה-80 והצליח לפתוח תחרותיות רבה יותר בשוק הדלק, ובהמשך כשר תקשורת – בתפקיד בו הפריט את בזק. בתחילת שנות ה-90 היה מיוזמי חוקי היסוד החדשים ('כבוד האם וחירותו'; 'חופש העיסוק'), להן היתה השפעה רבה על החברה והפוליטיקה, בהתאם לאידיאולוגיה החוקתית שלו. בסוף ממשלת רבין-פרס היווה שר חינוך, וביצע רפורמה מקיפה ששדרגה את מעמד המכללות האקדמיות ופתחה את שערי הלימודים הגבוהים בפני עשרות אלפי תלמידים כל שנה, ומיליונים מאז ועד היום. וזוכרי האנקדוטות לעולם לא ישכחו כי רובינשטיין הוספד בכנסת ב-1999 לאחר מתיחה שביצע זלמן שושי.
ב-2002 פרש רובינשטיין מהפוליטיקה, לאחר שהרגיש שעשה את שלו. הוא חזר לאקדמיה, וזכה בפרס ישראל בשנת 2006 על עבודתו בחקר המשפט. במקביל שלח ידו בספרות והוציא לאור מספר ספרים פרי עטו בשנים האחרונות. מותו כיום, בגיל 92, מזכיר לכולנו כי אפשר להיות איש מחשבה, וגם איש מעשה; להיות לאומן, וגם ליברל; להיות פוליטיקאי ולשמור על כבוד. יהי זכרו ברוך.
לתגובות – [email protected]
