אתמול (שבת) הלך לעולמו צ'ארלי ביטון, בגיל 76. ביטון היה פעיל חברתי ובהמשך חבר כנסת, ועל אף שנעלם מן הזירה הציבורית בעשורים האחרונים, השפעתו על החברה הישראלית ועל השיח אדירה, וחותמו ניכר היטב במישורים רבים גם כיום.
ביטון נולד במרוקו ב-1947, ועלה ארצה עם משפחתו ב-1949. המשפחה התיישבה במוסררה שבירושלים – אז מהשכונות העניות והמוזנחות ביותר בישראל, וילדותו ונערותו של ביטון לא בדיוק עברה עליו בנעימים. ב-1971 היה ביטון ממייסדי תנועת 'הפנתרים השחורים', אשר מחתה נגד האפליה הממסדית נגד בני עדות המזרח. התנועה לקחה השראה מהתנועה בעלת השם הזהה שפעלה בארה"ב למען זכויות אפרו-אמריקאים, ויצאו להפגנות סערות מול ממשלת מפא"י (אז בהובלת גולדה מאיר).
מחאות הפנתרים השחורים עזרו להעלות את הנושא החברתי ואת הקיפוח העדתי על סדר היום בישראל; הם אמנם לא גרמו לשינוי מידי בחברה הישראלית, אך זרעו את ניצני השינוי לקראת התיקונים שבוצעו בעשורים שלאחר מכן. גם כיום מהווה העניין העדתי רכיב מסוים בפוליטיקה הלאומית, אם כי בטמפרמנט שונה לחלוטין.
ביטון עצמו פנה להמשיך ולהשפיע במקום בו מתקבלות ההחלטות – הכנסת, אליה נבחר ב-1977 מטעם מפלגת חד"ש (שאז התאפיינה כתנועה סמי-קומוניסטית), ופעל דרכה למען מיעוטים ולמען קידום הסדרי שלום עם הפלסטינים. גם בכנסת, ביטון מעולם לא התבייש במוצאו ה'עממי' ואף השתמש בו כמיתוג – אמצעי הנפוץ מאוד כיום. בשל אופי מפלגתו לא ישב ביטון מעולם בממשלה, אך כח"כ הצליח לקדם חוקים רבים למען השכבות החלשות בחברה.
ביטון סיים את דרכו הפוליטית ב-1992, בהרגישו כי עשה את שלו, ומאז נמנע יחסית מאור הזרקורים. בשנים האחרונות חזר בו מרבות מדעותיו הקיצוניות (בעיקר בסוגיות ביטחוניות), והביע תמיכה עקבית במפלגת ש"ס. עם מותו, ניתן בהחלט להצביע עליו כמחולל שינוי חיובי בחברה הישראלית.
לתגובות – [email protected]
