שורשי יום הזיכרון הישראלי טמונים בלב המאה ה-19, 80 שנה לפני הקמת המדינה: במאי 1868, דחף ג'ון לוגאן, חבר בית הנבחרים האמריקאי מטעם מדינת אילינוי, לקבוע יום רשמי וטקסי לזכר הרוגי מלחמת האזרחים האמריקאית (מעל חצי מיליון משני הצדדים), שנסתיימה כמה שנים לפני כן, בה שירת לוגאן כגנרל. קהילות וערים ברחבי ארה"ב ציינו את 'יום הזיכרון' החדש ע"י עלייה לקברי הנופלים, והיום נכנס ללוח השנה; היתה זו הפעם הראשונה שמדינה קבעה יום זיכרון לאומי.
5 שנים לאחר מכן, בצד השני של העולם, בלב חג חנוכה תרל"ג (1873), פשטה כנופייה ערבית משכונת סילוואן על השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות ירושלים – משכנות שאננים. הפושטים חיפשו רכוש לבזיזה, אך הוברחו ע"י אהרון הרשלר בן ה-23 (ראש כולל שעלה מהונגריה), שיצא במרדף אחריהם, אך נורה ונהרג. הפושטים לא הכירו את התנועה הלאומית הפלסטינית וככל הנראה לא ראו בעצמם לוחמים או טרוריסטים; והרשלר מצדו לא הכיר את התנועה הציונית ולא חלם על מדינת ישראל. אבל עם מותו של הרשלר החל מניין הנופלים, שלימים יצבור עשרות אלפי שמות – חלוצים, לוחמים בצבא הבריטי, עולים, לוחמי מחתרות, אזרחים וחיילי צה"ל.
לאחר מלחמת העולם הראשונה וכמות ההרוגים האדירה, זכה קונספט יום הזיכרון לעדנה במערב, וצרפת, בריטניה, אוסטרליה וניו-זילנד עשו להם ימי זיכרון. התנועה הציונית בארץ ישראל ציינה לראשונה יום זיכרון בשנת 1940, עם סיום פרעות תרצ"ו – תרצ"ט, בהם נהרגו מעל 400 יהודים. היום שנקבע היה, באופן לא ייאמן, ד' באייר; אך יום הזיכרון לא היה קבוע ולא צוין שוב בשנים שלאחר מכן.
במלחמת העצמאות נהרגו מעל 6 אלף לוחמים ואזרחים – כאחוז מכלל האוכלוסייה של היישוב היהודי. בשנה שלאחר המלחמה נערכו טקסי זיכרון רבים ופזורים ברחבי המדינה. ב-1950, לנוכח בקשה שעלתה ממשפחות שכולות לקיים יום טקסי אחד מרכזי, נקבע ד' אייר כיום זיכרון – יום בעל זיקה היסטורית מיוחדת, בשל היותו גם 'יום עציון', בו נפל גוש עציון במלחמה, במערכה בה נהרגו כ-250 יהודים. ב-1951 הוחלט להשאיר את יום הזיכרון בתאריך זה, ולכרוך אותו עם יום העצמאות החל יום לאחריו (כך שאם יום העצמאות נדחה / מוקדם, יום הזיכרון מוזז בהתאם). ב-1963 קיבל יום הזיכרון תוקף חוקי, וב-2018 עוגן סופית במסגרת חוק יסוד: הלאום.
עם הזמן פיתח יום הזיכרון מסורות וטקסים ממלכתיים, נרות זיכרון ותפילת יזכור, וכמובן – צפירה. עד שנות ה-80 היו 3 צפירות במהלך היום – אחת ב-7 בבוקר (!), אחת ב-10 בבוקר (הצפירה המרכזית), ואחת בערב (לסימון המעבר ליום העצמאות). עם הזמן בוטלה הצפירה השלישית, הצפירה הראשונה נדחתה בשעה, והצפירה הראשונה הוקדמה לערב שלפני.
השוואה זריזה בין ישראל לעולם מעלה כי רק בישראל נותר יום הזיכרון הממלכתי יום אבל של ממש. בארה"ב, לדוג', הפך יום הזיכרון עם השנים לאחד מימי השופינג הלאומיים; מדינות מערב אחרות שומרות על טקסיות, אך בעבור רוב האוכלוסייה מדובר ביום חופש. מה מייחד את היום הישראלי? נראה כי יש לכך 2 סיבות עיקריות: – ראשית, ההווי הישראלי – הסכסוך המתמשך, התארכות רשימת הנופלים, הערבות ההדדית העמוקה והתודעה ההיסטורית מעלים את החשיבות והכבוד שמייחסים מרבית אזרחי המדינה לצורך להעניק אזכרה ראויה לנופלים.
– שנית, השילוב עם יום העצמאות – המעבר החד בין יום הזיכרון לבין חגיגות יום העצמאות, מעבר מורכב הדורש מחשבה עמוקה, הפך בפועל לאחד ממנהגי יום העצמאות, עליו כבר אי אפשר לוותר.
לסיכום: אין מדינה נוספת בעולם המכבדת בצורה כה משמעותית את נופליה, ובה אקט הזיכרון מוטמע בצורה כה עמוקה בציבור הרחב. ישראל זוכרת, ולא שוכחת: זכריה באומל, לדוג', הובא למנוחות 37 שנים לאחר נפילתו ב-1982. יהי רצון שיהיה לנו, עם הזמן, קשה יותר להמשיך ולציין את יום הזיכרון; לא משום פילוג או סכסוך או ירידה במעמד היום, אלא משום ירידה בכמות האנשים החדשים שנצטרך לזכור, והתרחקותם הבלתי נמנעת אל ההיסטוריה.
לתגובות – [email protected]
